״עמדתי בירושלים״

תערוכת תצלומיה של הצלמת המנוחה עליזה אורבך מחזירה אותנו לירושלים של-פעם

״עמדתי/ בירושלים/ התלויה על ענן,/ בבית-הקברות/ עם אנשים בוכים,/ עץ עקום./ הרים מטושטשים/ ומגדל./ הלא אינכם !/… עמדתי בתוך ירושלים/ המשובצת בשמש/ המחייכת כמו כלה/ בשדה/ על יד עשב דק וירוק.״/
המעבר בין הקודר והאבל לבין המואר והשמח מאפיין את התהפוכות בחיינו בארץ ובירושלים, כפי שניכּר ממילותיה של המשוררת הישראלית זלדה, בשירהּ ״עמדתי בירושלים״, (שפורסם לראשונה ב-1967). שם השיר הוא גם שמה של תערוכת-צילומים בשחור-לבן של הצלמת המנוחה עליזה אורבך, אשר מוצגת בבית ״אבי חי״ בירושלים, במלֹאת עשר שנים למותהּ.

מאת: דליה הקר-אוריון
תאריך: 09/09/2026

התצלומים המופיעים בתערוכה לזכרהּ של הצלמת הדגולה עליזה אורבך כוללים, בין-היתר: תקריבי דמויות מפורסמות כמו של המשוררת זלדה ושל הסופר עמוס עוז בצעירותו, המוצגים לצד דיוקנאות של אנשים אנונימיים; אירועים היסטוריים לצד זוטות מחיי היום-יום. מורכבות המדגימה את חיינו, ומעלה שוב את התבונה שבבחירת שם התערוכה, "עמדתי בירושלים".

בחרו את הצילומים מתוך הארכיון של אורבך ז״ל בעלה, ד“ר גדעון עפרת, שהוא חוקר-אמנות מוערך, ובתם, האמנית עדן עפרת. אוצר התערוכה: עמיחי חסון, אוצרת-משנה: ריקה גרינפלד ברנע. עיצבה את התערוכה: ליסה בלכמן.

קשר עמוק ומתמשך עם השירה העברית
עליזה אורבך (2016-1940) נולדה בחיפה, ועברה בגיל צעיר לירושלים, שם למדה באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומקרא, ובנתה את ביתהּ בעיר הזאת.

העיסוק של עליזה בצילום החל בגיל 25, כשקיבלה מסבתהּ מצלמה לרגל נסיעתהּ לחו"ל. בתחילת דרכהּ למדה צילום אצל אפרים דגני, אך המשיכה בלימוד עצמי.

בתחילה צילמה רבות לעיתונות הבינלאומית, וגם עבדה כצלמת-סטילס בהפקות-קולנוע. מאוחר-יותר עבדה כצלמת-עיתונות, ובמקביל נודעה גם כצלמת-אמנות, והתמחתה בפרויקטים מיוחדים, שנהפכו לאלבומי-צילומים רבי-מכר ולתערוכות בינלאומיות, שזיכו אותה בפרסים.

הקשר בין עליזה אורבך והשירה העברית היה עמוק ומתמשך, ושזור בשנות-הקריירה הארוכות שלה. צילומיה פורסמו באנתולוגיות ובספרי שירה עברית. היא הפיקה ספרים, המשלבים שירה וצילום, כמו, לדוגמא, הספר "ציפור האבן: ירושלים בשירה העברית החדשה״ (1983), בעריכת הסופר והעורך חיים באר; אנתולוגיית-שירה ייחודית, שיצאה לאור בהוצאת ״שבא״, בפורמט אלבומי מהודר, שנחשבה כאבן-דרך חשובה בקריירה שלה, מאחר שהייתה אחד הפרויקטים המרכזיים הראשונים שלה, שבהם שולבו תצלומי-ירושלים שלה בספרי שירה עברית.

אין תימה, כי רוב עבודותיה מתעדות את ירושלים של-פעם, שחלק גדול ממנה כבר אינו שם היום, אך היא קיימת בתערוכה לזכרהּ.

היא היטיבה להעביר בעזרת עדשת-מצלמתה, באופן לא-מבוים, את ייחודן של הדמויות שתיעדה.
אהבתה לעיר מוצאת את ביטוייה בתיעוד נופי העיר עצמה וסביבתה; בתיעוד תושביה, חגיה והאירועים הרבים שהתרחשו בה.

אורבך אהבה בעיקר לצלם אנשים, שאותם קלטה עדשת-מצלמתה באופן לא-מבוים, והיא היטיבה להעביר את ייחודם. חלק מתצלומי ה“סנפשוטס" הלא-מבוימים שלה מוצגים בתערוכה.

כך, לדוגמא, אנו רואים קבוצת-חיילים, שהתקבצה ליד ״בית החייל״ בירושלים. הם נצפים מגבם, כשהם ישובים על הברזילים שבקצה המדרכה. באותה סצנה נקלטו גם עוברי-אורח, שתלבושותיהם ותיקיהם אופייניים לתקופה, שבה צולמו.

תצלום ייחודי אחר הוא של רוכל ערבי, שיושב משמאל בקצה מדרכה ליד מרכולתו הדלה, בפינת רחוב ירושלמי עם קירות-אבן טיפוסיים. מימין חולף אברך, הממהר לדרכו, ואינו שם לב לרוכל.

כל אחד שקוע בעולמו. הכיוונים המנוגדים והשילוב של סטטי ודינמי יוצרים הרמוניה מושלמת.

תצלום נוסף מראה לנו אירוע המוני, שאינו אלא קהל גדול של אנשים, הצופים במשחק-ספורט כלשהו. התצלום מעביר את תחושת הציפייה המשותפת.

התצלומים המוצגים בתערוכה מתעדים תקופה של שלושה עשורים: החל מ-1967, מהרגע שבו נכנס יצחק רבין לירושלים כרמטכ״ל מלחמת ששת-הימים, ועד לרציחתו ב-1995.
כל העבודות המוצגות הן אוצר בלום של ירושלים, בירתנו המובחרת, המונצח באהבה בידי צלמת וירטואוזית.

התערוכה, שנפתחה באחד בספטמבר 2026, תינעל ב-31 באוקטובר 2027. ניתן לבקר בה בבית ״אבי חי״ בירושלים בימים א׳, ג׳, ד׳, ה׳ בשעות 18:00-10:00, ביום ב׳ בשעות 22:00-10:00 וביום ו׳ בשעות 13:00-09:00.